<h1>סמ"ג עשין סימן ר"מ—רמ"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות עשה שיהא הזב טמא ומטמא לאחרים. מצות עשה שתהא הנדה טמאה ומטמאה לאחרים. מצות עשה שתהא הזבה טמאה ומטמאה לאחרים. מצות עשה שתהא היולדת מטמאה כנדה. והא לך פרשיות שלהן. איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא, וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא, כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא, ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, וכי ירוק הזב בטהור וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא, וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים (ויקרא ט"ו ב'—ו' ח'—י"ב). והא לך פרשת הנדה. ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב, וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכל אשר תשב עליו יטמא, וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב, ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו בנגעו בו יטמא עד הערב, ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא (ויקרא ט"ו י"ט—כ"ד). והא לך פרשת הזבה. ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא, כל המשכב אשר תשכב עליו כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה, וכל הכלי אשר תשב עליו טמא יהיה כטומאת נדתה, וכל הנוגע (בה) [בם] יטמא וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב (ויקרא ט"ו כ"ה—כ"ז). והא לך פרשת היולדת. אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא, ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה, ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה (ויקרא י"ב ב' ד'—ה').
והא לך פירוש פרשת הנדה, תניא בת"כ (פרשתא ד') אשה (ויקרא ט"ו י"ט) אין לי אלא אשה גמורה מניין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה, שאינה יכולה להיות זבה עד שתראה שלשה ימים אחר שבעה ימים של נדה, כי תהיה זבה יכול זבה מ"מ תהיה טמאה ת"ל והיא גילתה את מקור דמיה לימד על דמיה טמאים שאינם אלא מן המקור, בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. וכבר בארנו במצות הנדה בספר מצות לא תעשה (ריש ל"ת קי"א) חמשה מראות דמים טמאים באשה. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה מלמד שאין טבילתה עולה מבעוד יום, ואין לי אלא ימים לילות מניין ת"ל תהיה לרבות הלילות, כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע ודין הוא אם מטמא המשכב לטמא אדם לטמא בגדים במגע היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא ללמד שאין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס במגע אע"פ שהיא חמורה יותר מן הזב, שהיא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל כאשר מפורש בתורת כהנים (פ"ח) ובפרק אחרון דנדה (ע"ג א'). וכל אשר תשכב וכל אשר תשב וכל הנוגע במשכבה (שם כ'—כ"א) בכולן כמו שבארנו בזב משפט אחד להם (ע"פ תו"כ שם). וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו, ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו כלומר לא הנוגע בלבד טעון כיבוס בגדים אלא אפילו שוכב או יושב על משכבה או על מושבה אפילו לא נגע בו הוא בדין המגע ליטען כיבוס בגדים (ע"פ רש"י ויקרא ט"ו פסוק כ"ג) כמו בזב. ותניא בתורת כהנים (שם) כלי לרבות מרכב ועליו נאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב. שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים (רש"י שם) אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים.
הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדת אף על פי שלא ראתה דם כולן מטמאות למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה, וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה בפ"ק דנדה, כיצד אשה שהיתה טהורה ואין לה ווסת ובדקה את עצמה בשחרית ומצאה טהורה ובחצי היום בדקה ומצאה דם הרי כל הטהרות שעשתה משעת פקידה ראשונה עד שעת פקידה שנייה טמאות למפרע, וכן אם בדקה היום ומצאה טהורה ולאחר שנים או שלשה ימים בדקה ומצאה דם כל הטהרות שעשתה מעת שמצאה דם עד כ"ד שעות למפרע מטמאות, ואומר שם שמואל (ה' א') שעד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה ושלפני תשמיש מפני המהירות אינה כפקידה מפני שאינה בודקת בו יפה, עוד שם בפ"ק אשה שיש לה ווסת וראתה דם דיה שעתה ואינה מטמאה למפרע, הגיע שעת ווסתה ולא בדקה עצמה ולאחר ימים בדקה עצמה ומצאה דם הרי זו טמאה למפרע והרי היא כחזקת נדה משעת ווסתה וזו היא טומאת ווסתות האמורות בכל מקום, ואם מצאה עצמה טהורה כשבדקה עצמה אחר הווסת הרי זו טהורה (ע"פ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ג ה"ד—ה'). ואפילו לא בדקה נמי טהורה כדאמר שם (ט"ז א') גבי דם הבא מחמת מכה אפילו בימי נדתה טהורה דווסתות דרבנן ושם אין לבדוק אם ראתה אם לאו שהרי היא רואה מחמת מכה, ודווקא דם בדיקה מטהרת על ידי מכתה אבל דם שבשעת ווסתה לא תטהר בכך שאם כן לא תהיה טמאה לעולם. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי (מצורע פ"ט והו"ד שם בתד"ה ורב נחמן) דווסתות דרבנן שהרי רב נחמן בר יצחק שהוא אחרון מעמיד דברי רב כמאן דאמר ווסתות דרבנן והלכה כרב באיסורי לגבי שמואל ומעמיד גם דברי רבי יהושע ורבנן דרבי מאיר כמאן דאמר ווסתות דרבנן אמנם צריכה לכתחלה לבדוק.
<h2>דף ה.</h2>
אמר שמואל משום רבי חנינא בן אנטיגנוס, הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה וכן הבגד שנמצא עליו את הכתם טמא למפרע, ועד כמה עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה עליו כתם, ואפילו נמצא כתם לח הרי זה מטמא למפרע עד שעת הפקידה שאנו אומרים מימים היה שם ועתה נפלו עליו מים ונעשה לח (רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ג ה"ז ע"ש). וכל הנשים שדיין שעתן כתמן כראייתן ואינן מטמאות למפרע, כל אלו הנשים הטמאות למפרע בין רואה דם בין מצאה כתם מטמאות משכב ומרכב למפרע לטמא אדם ובגדים, וכן רוקן ומימי רגליהן טמאין למפרע ואפילו כלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמאות אותו למפרע, אבל אינן מטמאות את הבועלים למפרע משום בועל נדה אלא משום נוגע בלבד, אבל הרואה כתם הבועל אותה אחר שנמצא הכתם טמא משום בועל נדה (רמב"ם שם הל' ח').
<h2>דף ז.</h2>
עוד בפ"ק דנדה פסקינן הלכה כר' אליעזר שאומר ארבע נשים דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע ואלו הן מעוברת ומניקה ובתולה וזקנה, איזוהי מעוברת משיכיר עוברה, איזוהי מניקה כל עשרים וארבעה חדש מיום הלידה ואפילו מת בנה בתוך זמן זה או שגמלתו או נתנו למינקת דיה שעתה, אבל אחר כ"ד חדש אף על פי שמניקה והולכת הרי זו מטמאה למפרע ככל הנשים, איזוהי בתולה כל שלא ראתה דם מימיה, בתולת דמים אמרו ולא בתולת בתולים, כיצד אפילו נשאת וראתה דם מחמת נישואין או ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין היא בתולה לעניין טומאה ודיה שעתה, איזוהי זקנה כל שעברו עליה שלשה חדשים סמוך לזקנתה ולא ראתה דם ואיזהו סמוך לזקנתה כל שחברותיה קוראות לה זקנה בפניה ואינה מקפדת (לשון רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ד ה"א). תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה דם פעם ראשונה ושנייה דיה שעתה [ראתה פעם] שלישית הרי היא ככל הנשים ומטמאה למפרע, ותנוקת שהגיע זמנה לראות וראתה פעם ראשונה דיה שעתה שניה מטמאה למפרע, וכן מעוברת ומניקה וזקנה בראייה ראשונה דיה שעתה ובשנייה מטמאה למפרע (ע"פ רמב"ם שם הל' ג'—ה').
<h2>דף יא:</h2>
חכמים תקנו להן לבנות ישראל להיות בודקות עצמן בכל יום שחרית וערבית שחרית מפני טהרות של ערבית וערבית מפני טהרות של שחרית וכל אוכלת בתרומה בודקת עצמה בשעה שאוכלת בתרומה, וכל אשה בודקת בשעה שהיא עוברת לשמש מטתה מפני הטהרות, אבל אם לא היתה עוסקת בטהרות אינה צריכה בדיקה לבעלה שכל הנשים שיש להן ווסת בחזקת טהרה הן לבעליהן (רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ד ה"ז) כדמסקינן בפ"ק דנדה.
<h2>דף לג.</h2>
עוד דורש בפרק בנות כותים (ל"ב ב'—ל"ג א' ותו') עליונו של זב טמא מדכתיב והנשא חסר וי"ו דורש והנישא על זב יטמא בטומאה קלה שלמעלה, והמסורת קאי אשלפניו והמקרא קאי אשלאחריו שהרי גבי נישא לא שייך אותם, וחולק על ספרים שלנו שבכולם כתיב והנושא מלא בוי"ו וכן חולק בשבת (נ"ה ב') גבי בני עלי שאומר מעבירם כתיב וכל הספרים שלנו כתיב מעבירים ביו"ד וכן במסורת, והנושא אותם כלל בזה כל האמור בעניין זובו ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו והמשכב והמושב והמרכב שיהא משאו מטמא אדם לטמא בגדים (תד"ה עליונו). ושנינו בפרק אחרון דמסכת זבים (מ"ח) הנושא את המרכב והנישא עליה והמסיטו מטמא שנים ופוסל אחד, פירש מטמא אחד ופוסל אחד.
ותהי נדתה עליו (ויקרא ט"ו כ"ד), יכול יעלה לרגלה שאם בא עליה בחמישי לנדתה לא יטמא אלא שלשה ימים כמוה ת"ל וטמא שבעת ימים, ומה ת"ל ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם במגע וכלי חרס בהיסט אף הוא מטמא אדם וכלי חרס במגעו, אבל בנושא את הנבלה אע"פ שמטמא כל בגדים וכלים אינו מטמא אדם וכלי חרש (נדה ל"ג א' ורש"י ותד"ה מה). וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא מה ת"ל והלא כבר שמענו שנדתה עליו אלא נתקו הכתוב מטומאה חמורה שלא יטמא כמשכב נדה עצמה ותלאו בטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין (שם ורש"י ותוס'). נמצא בו משכבו כמגעו מה מגעו לטמא אחד ולפסול אחד אף משכבו לטמא אחד ולפסול אחד והוא ששנינו בתחילת מסכת כלים (מ"ג) בועל נדה מטמא משכב ומושב תחתון כעליון כלומר כעליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, עד הנה בארנו בשיטת תורת כהנים (פ"ז).
<h2>דף לה:</h2>
הנה היולדת כמשפט הנדה שנ' כימי נדת דותה תטמא. ושנינו במסכת זבין פרק אחרון (מ"ו ועי' ר"ש) הנוגע בזב ובזבה ובנדה וביולדת ובמצורע ובמשכבן ומושבן מטמא שנים ופוסל אחד, פיר(ו)ש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא. וכן תניא בת"כ בכמה מקומות (עיי' לעיל סוף עשה רל"ה) שהמצורע בימי הסגירו ובימי חלוטו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה. יולדת שלא טבלה אחר שבעת ימים לזכר וי"ד לנקבה כל דם שתראה אע"פ שהוא בתוך ימי טוהר הרי הוא כדם הנדות לטהרות בלבד ומטמא לח ויבש שהרי לא תלה הכתוב בימים בלבד אלא בימים ובטבילה (ע"פ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ב ע"ש) כדאיתא במסכת נדה (ל"ה ב').
<h2>דף לח.</h2>
והא לך פירוש פרשת הזבה. תניא בת"כ (פרשתא ה') ואשה (ויקרא ט"ו כ"א), בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל, כי יזוב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס ולא דמה מחמת ולד, כשהוא אומר זוב לרבות האונסין הא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד, ואומרים רבי יוסי ורבי שמעון אין קישוי יותר משתי שבתות, ימים שנים רבים שלש כי מיעוט ימים שנים ומיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הימים האלו מרובים על השנים וכמה הן שלש. בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה, או כי תזוב שלשה ימים הללו, על נדתה כלומר מופלג מנדתה זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו ולא כדת הנדה מכל וכל שהרי זבה טעונה שבעת ימים נקיים וקרבן וזו אינה טעונה ספירת שבעה אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה אלא ראייה ראשונה, ודרשו רבותינו בת"כ (פ"ח) זו אחד עשר יום שבין סוף נדה לתחילת נדה שכל שלשה רצופים שתראה באחד עשר יום הללו תהי זבה (רש"י שם). ויראה לי לפרש להפך כי על נדתה מפרש בסוף מסכת נדה (ע"ג א' וע"ש ברש"י ומהרש"א) שפירושו בסמוך ממש אחר שיצאו ימי נדתה וכן אנו מפרשים בכל מקום (מנחות צ"ח א') על בסמוך, ובלא עת נדתה הוא רחוק מנדתה, ובסוף מסכת נדה (שם) ובפרק בנות כותים (ל"ח א' ע"פ רש"י ד"ה זבה וע"ש תד"ה להיות) קורא בלא עת נדתה עד בסוף אחד עשר יום.
<h2>דף מג.</h2>
ולמעלה מזה [ממ"ש (ויקרא ט"ו י"א) וידיו לא שטף במים] כתוב כל אשר יגע בו הזב והוא היסט הזב שצריך שיהיה בגלוי כידיו מכאן אמר ריש לקיש בפרק יוצא דופן קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור, פירוש קומטו קמטים שתחת שיחיו או שאר קמטים, ומכאן למדנו לכל הנגיעות הכתובות בטומאות שיהו מבחוץ פרט לבית הסתרים, אבל מטמא במשא אם יש בבית הסתרים שלו טומאה. אבל טומאה בלועה אף במשא אינה מטמאה דתנן בתוספתא דאהלות (פי"ב ה"ג) כלב שאכל בשר המת ונכנס לתוך הבית טהור שכל הבלועים באדם ובבהמה ובחיה ובעופות טהורים. וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר (שם פסוק י"ב), יכול יטמאנו מאחוריו אמרת אפילו מת לא יטמאנו, ומסקינן איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זהו היסטו, וכל כלי עץ ישטף במים אמר רבי שמעון מה זה בא ללמדנו אם הנוגע בבשר הזב מטמא כלי שטף במגע הזב עצמו לא כל שכן, אלא בא ללמד שיעשה על גביו מדף והוא עליונו של זב שהוא מטמא טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין (תו"כ פרשתא ג').
אין בכל אבות הטומאה כולן טומאה שמסטת את האדם הטהור או את הכלי הטהור ותטמא אותן אלא הזב והזבה והנדה והיולדת ואפילו היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם וכלי חרש על קצתה והניד הזב את הקצה השני הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמי שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשונים לטומאה וכל שכן אם נשאן הזב (ע"פ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ח ה"ב).
וידיו לא שטף במים (ויקרא ט"ו י"א), מפרש בתו"כ (פ"ד) בעוד שלא טבל מטומאתו ואפילו פסק מזובו וספר שבעה ומחוסר טבילה מטמא בכל טומאתיו, וזה שהוציא הכתוב טבילת גופו של זב בלשון שטיפת ידים ללמוד שאין בית הסתרים טעונין ביאת מים אלא אבר הגלוי כמו ידים (לשון רש"י שם).
<h2>דף מד:</h2>
מכאן ואילך נבאר על פי הלכות מסכת נדה. ושם מוכח בפרק יוצא דופן שאם היה הבועל פחות מבן תשע והנבעלת פחותה מבת שלש אינו מטמא משום בועל נדה ואינו אב הטומאה אלא משום נוגע בנדה בלבד שהוא ולד ואינו אב (ע"פ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ג ה"ג).
<h2>דף נד:</h2>
דם הנדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש, אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח (רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ב ה"א) כדאיתא במסכת נדה.
הזב (ויקרא ט"ו ד') ולא בעל קרי הזב ולא מת וטמא מת שכולן אין מטמאין משכב ומושב (תו"כ פ"ב). וכמו כן דורש בפרק דם הנדה (תד"ה יכול) הזב ולא אבן המנוגעת שלא תעשה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, כי אם לטמא אוכלים ומשקין ופירש רבינו יעקב שהוא הדין שנאמר הזב ולא המצורע כענין זה.
<h2>דף נה.</h2>
וכלל שנינו בפרק אחרון דמסכת זבין (מ"ב) שכל שיהיה למעלה מן הזב טמא בין אדם בין כלים העשויין למשכב ולמושב ולמרכב בין שאר כל הכלים בין אוכלין בין משקין כולן נקראים מדף לפי שאינן אלא ראשון לטומאה, וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם או כלי העשוי למשכב ולמושב ולמרכב וכן דורשו [גם] בת"כ (עי' פרשתא ב' ה"א ופרשתא ד' הי"ד) אלא שהאדם ראשון והמשכב והמושב והמרכב אב הטומאה (לשון רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ו ה"ו וע"פ ה"ג) ואפילו הן תחת האבן ואצבע הטהור תחת האבן והזב על האבן וגם זה נקרא מדרס הזב בכל מקום ובענין זה מדבר בפרק אחרון דנדה (ס"ט ב') שאומר מאי משא אבן מסמא ובפרק דם הנדה (נ"ה א' ותד"ה אבן) מביאה על המקרא דוהנושא אותם אבל אם כלי הראוי למשכב ולמושב מתחת האבן זה מרבה בת"כ (פ"ז) מוכל המשכב. ואפילו במרכב נוהג דין זה כדתניא בת"כ (פ"ג) וגם בתחילת מסכת כלים (מ"ג) שנינו שהמרכב מטמא אפילו מתחת אבן מסמא. פירשו רבינו שמואל ורבינו יעקב (נדה נ"ה א' תד"ה אבן) דאבן מסמא הנזכרת בכל מקום היא אבן גדולה שצריכה שומא שמביא בפרק אחרון דנדה (ס"ט ב') על זה ושומת על פום גובא וכשהזב יושב עליה אינו מכביד כלום על מה שתחתיה מחמת כובדה.
<h2>דף נה:</h2>
וכי ירוק הזב בטהור (ויקרא ט"ו ח') ונגע בו או נשאו (רש"י שם), ומה רוק מתעגל ויוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון זובו ומימי רגליו (ע"פ נדה נ"ו א' ורש"י ד"ה שמתעגל וע"ש). ותשעה משקין בזב, הזיעה והליחה סרוחה והרעי טהורים מכלום, דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמא טומאת משקין, זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה, זהו לשון ת"כ (פרשתא א'). ואף ע"פ שלא מנה שכבת זרעו הרי הוא מן המניין, וכמו כן לא מנה כיחו וניעו ומי האף שמרבה שם בתורת כהנים (פ"ג) כרוק, וכן מפרש בפרק דם הנדה (נדה נ"ה ב') ששנה רוקו וכל המתרבה ממנו וכן בפירוש ששנינו בפ"ה דמסכת זבים (מ"ז) ובפ"ק דמסכת כלים (מ"ג) הנוגע בזובו של זב ברוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ובדם הנדה מטמא שנים ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט, ובפרק דם הנדה (נ"ה ב') דורשם מן המקראות.
<h2>דף סא:</h2>
אמרינן בנדה פרק האשה כל הכתמים הטמאין מעבירין עליו שבעה סמנין ואחר כך בין עבר הכתם בין לא עבר מטבילו וטהור שאם לא עבר כלל הרי הוא צבע ואם עבר או כהה הרי זה כתם, ותני רבי חייא (ס"ב ב') אפילו דם הנדה ודאי מעבירין עליו שבעה סמנין ומבטלו ומטבילו ועושה על גביו טהרות (ע"פ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ד הי"א ע"ש).
<h2>דף עא:</h2>
יולדת שטבלה אחר שבעת ימים לזכר ואחר י"ד לנקבה או אחר ספירת שבעה ימים נקיים אם היתה יולדת בזוב הרי היא בכל ימי טוהר שלה כטמא שטבל ועדיין לא העריב שמשו והרי היא טבולת יום בכל אותן הימים ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר, ובמלאת הימים הרי היא כטבול יום שהעריב שמשו ועד שלא ימלאו הימים אוכלת במעשר ופוסלת בתרומה ומטמאה את הקדש (ע"פ רמב"ם מטמאי מו"מ פ"ה ה"ד) ונראה לרבינו משה (שם ועיי' ראב"ד וכס"מ) שצריכה טבילה בסוף ימי מלאת לקדש. הנה בארנו הלכות הזב והנדה והיולדת.
<h2>דף עב:</h2>
והא לך פירוש פרשת הנדה, תניא בת"כ (פרשתא ד') אשה (ויקרא ט"ו י"ט) אין לי אלא אשה גמורה מניין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה, שאינה יכולה להיות זבה עד שתראה שלשה ימים אחר שבעה ימים של נדה, כי תהיה זבה יכול זבה מ"מ תהיה טמאה ת"ל והיא גילתה את מקור דמיה לימד על דמיה טמאים שאינם אלא מן המקור, בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. וכבר בארנו במצות הנדה בספר מצות לא תעשה (ריש ל"ת קי"א) חמשה מראות דמים טמאים באשה. ואין לי אלא נדה זבה מניין ת"ל זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה מלמד שאין טבילתה עולה מבעוד יום, ואין לי אלא ימים לילות מניין ת"ל תהיה לרבות הלילות, כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים במגע ודין הוא אם מטמא המשכב לטמא אדם לטמא בגדים במגע היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר כל הנוגע בה יטמא ללמד שאין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס במגע אע"פ שהיא חמורה יותר מן הזב, שהיא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל כאשר מפורש בתורת כהנים (פ"ח) ובפרק אחרון דנדה (ע"ג א'). וכל אשר תשכב וכל אשר תשב וכל הנוגע במשכבה (שם כ'—כ"א) בכולן כמו שבארנו בזב משפט אחד להם (ע"פ תו"כ שם). וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדיו, ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו כלומר לא הנוגע בלבד טעון כיבוס בגדים אלא אפילו שוכב או יושב על משכבה או על מושבה אפילו לא נגע בו הוא בדין המגע ליטען כיבוס בגדים (ע"פ רש"י ויקרא ט"ו פסוק כ"ג) כמו בזב. ותניא בתורת כהנים (שם) כלי לרבות מרכב ועליו נאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה מרכב. שהמרכב אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים (רש"י שם) אבל משאו מטמא אדם לטמא בגדים.
והא לך פירוש פרשת הזבה. תניא בת"כ (פרשתא ה') ואשה (ויקרא ט"ו כ"א), בין גיורת בין שפחה בין משוחררת בין בת ישראל, כי יזוב זוב דמה, דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת אונס ולא דמה מחמת ולד, כשהוא אומר זוב לרבות האונסין הא מה אני מקיים דמה דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת ולד, ואומרים רבי יוסי ורבי שמעון אין קישוי יותר משתי שבתות, ימים שנים רבים שלש כי מיעוט ימים שנים ומיעוט רבים שלשה יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הימים האלו מרובים על השנים וכמה הן שלש. בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה, או כי תזוב שלשה ימים הללו, על נדתה כלומר מופלג מנדתה זו היא זבה ומשפטה חרוץ בפרשה זו ולא כדת הנדה מכל וכל שהרי זבה טעונה שבעת ימים נקיים וקרבן וזו אינה טעונה ספירת שבעה אלא שבעת ימים תהיה בנדתה בין רואה בין שאינה רואה אלא ראייה ראשונה, ודרשו רבותינו בת"כ (פ"ח) זו אחד עשר יום שבין סוף נדה לתחילת נדה שכל שלשה רצופים שתראה באחד עשר יום הללו תהי זבה (רש"י שם). ויראה לי לפרש להפך כי על נדתה מפרש בסוף מסכת נדה (ע"ג א' וע"ש ברש"י ומהרש"א) שפירושו בסמוך ממש אחר שיצאו ימי נדתה וכן אנו מפרשים בכל מקום (מנחות צ"ח א') על בסמוך, ובלא עת נדתה הוא רחוק מנדתה, ובסוף מסכת נדה (שם) ובפרק בנות כותים (ל"ח א' ע"פ רש"י ד"ה זבה וע"ש תד"ה להיות) קורא בלא עת נדתה עד בסוף אחד עשר יום.
<h2>דף עג.</h2>
תהיה טמאה (ויקרא ט"ו כ"ה) לרבות את בועלה, טמאה היא [היא] מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את שהוא בועל (תו"כ פ"ח). כל המשכב וכל הכלי וכל הנוגע (שם כ"ו—כ"ז) בכל אלה הדברים שוין הזב והזבה והנדה והיולדת.
